סלובניה ארץ יפה וידידותית, חוויה בצד כיף

מאת: אריה גבע

טיול סתיו אל סלובניה – קרואטיה , אוקטובר 2008

שיא השלכת, סלובניה – מערב – דרום ; קרואטיה צפון-מערב

שעתיים טיסה מהבית, אווירה טובה, תשתית תיירות מצויינת, מראות ותופעות טבע מדהימים.

רשמים אישים ותכנית טיול של המחבר בארצות אחרות: טיולים ברחבי תבל

המחבר, אריה גבע, על טיולים ברחבי הארץ:טיולים ברחבי ארץ – ישראל, כולל שביל ישראל

1. יום ג’, חג סוכות – יציאה לעת ערב מאוחרת.

שלוש שעות טיסה מנמל התעופה בן-גוריון ואתה נוחת בשדה התעופה הקטן של בירת סלובניה לובליאנה. התארגנות מהירה, קבלת הרכב השכור ונסיעה בכביש המהיר של 40 דקות אל העיירה בלד -Bled . התברר כי מכשיר הגי.פי.אס שלקח עמי, עזר לנו מאד והשימוש בין פלאי הטכנולוגיה ויכולת הניווט, היו שילוב מנצח בכל מהלך הטיול. בשעה 23:30 הגענו והערנו את הפקיד המנומנם במלון פארק, בו נשהה 3 לילות.

2. יום רביעי, 15.10.0.8 0.08 יום ד’, סביבות בלד (Bled)

מחלון החדר נשקף נוף עצים שעליהם מצהיבים. השלכת בעיצומה. מלון פארק, נמצא על אגם בלד, אחד ממרכזי התיירות המפורסמים של סלובניה, אך חיסכון של 30 יורו ללילה, מנע מאתנו ליהנות מנוף האגם המדהים מחלון החדר. בשל החשש כי מזג האוויר היפה לא ישרוד את המחר, החלטנו להתחיל את הטיול בנסיעה לעבר הרי האלפים היוליאניים. ארוחת הבוקר העשירה הוגשה באולם שצפה אל אגם בלד ואל העצים שעליהם הפכו צהובים וארגמן, הייתה חווית נוף של ממש. בשעה 9 בבוקר, כמנהגנו בכל הימים להבא, יצאנו לדרך, הכבישים הצדדים מערב לעבר ההרים. צבעי העצים היו קסם של ממש. מראה הבתים הכפרים המטופחים, הבנויים על צלעות הגבעות, בערפילי הבוקר, זר לנו. הכבישים צרים אך טובים והדרך מרתקת. מדרום לנו, שמורת טריגלב ובמרכז ההר הגבוה בסלובניה, ששיאו 3 פסגות, ומכאן שמו. אנו חולפים ליד שדות מרעה ובתים כפריים מעשנים מהארובה, ריח עז ומתקתק של עץ בוער. הגענו אל העיירה קראניסקה גורה, שהנה אתר נופש מקובל בעיקר לספורט החורף ולטיולים רגליים בהרי האלפים בשמורת טריגלאב, שתחומו מתחיל מיד מדרום לעירייה. נכנסנו לסופרמרקט, כדי להצטייד באוכל לשעת צהריים וכדי לבחון מה יש בחנויות וכמה זה עולה. הרושם שליווה אותנו מראשית הטיול הנו כי סלובניה הנה מדינה מערבית מבוססת לכל דבר.לא ראינו שרידים למלחמה העקובה מדם, שהייתה בעת התפוררות יוגוסלביה לשש מדינות.

פנינו דרומה לעבר עמק סוצ’ה עד העיירה בובץ תוך שנחצה את הרי האלפים מעבר ההרים אורשיץ. 2 ק”מ דרומית לעיירה קראינסקה גורה, אגם קרחוני קטן ויפה בשם יאסנה – jezero jasna , שמימיו בצבע כחול. עצרנו וירדנו בשביל לגדות האגם, בינות לסבך היער על גבי האדמה מכוסת העלים. קבוצת ילדים שטה בקנו ואנו צפינו בהם בקנאה. היער סביב צבוע בצבעי צהוב ובצבע חלודה, מראה קסום שילווה אותנו במשך כל שהותנו בסלובניה בעת השלכת.

מספר קילומטרים בהמשך הדרך, בגובה של 1,100 מ’ מעל פני הים, עצרנו ליד שלט שעליו כתוב – ruska kapelica – הקפלה הרוסית, כנסייה רוסית שהוקמה כאתר הנצחה לכ- 400 שבויים רוסיים שמתו כאן במלחמת העולם הראשונה בעת שהיו בשבי ועבדו בסלילת הדרך כתוצאה ממפולת שלגים. הכנסייה הקטנה נבנתה במעבה היער, בצד פלגי מים שזורמים מכל עבר. מקום קסום בו בילינו דקות אחדות בהליכה על מרבדי העלים. ממזרח, מתנשאים ההרים הגבוהים וניתן לראות את פסגת הטריגלב בגובה של 2864 מ’ מעל פני הים. קר בחוץ והשלכת צובעת לא רק את העלים אלא גם את הנשמה.

הכביש צר, מעט תנועה והמראות עוצרי נשימה. בעבר היה כביש זה חיבור לעבר הים האדריאתי, אך כיום התנועה העיקרית עוברת דרך מדינת אוסטריה הנמצאת בסמוך. האלפים היוליאניים מזדקרים כמסרקות סלע מעל פני הנוף. יערות עבותים צבועים בשלל גוונים, מלווים אותנו כל העת. לאחר פיתולים רבים, אנו חולפים על פני מעבר ההרים עצמו, הנמצא בגובה של 1611 מטר. המראה לא מרשים במיוחד וראינו כבר מעברי הרים מרשימים יותר. עצירה במגרש החנייה לשם תצפית, עלתה לנו בתשלום של 3 יורו, שנגבה מאתנו בשפה העברית. מספר המכוניות מועט, וכפי שנלמד בהמשך הדרך, עונת התיירות נמצאת בסופה ואין תנועה רבה בדרכים. ספר קילומטרים בהמשך הדרך עצרנו בנקודת תצפית. הליכה קצרה ומראה מרהיב של עמק הסוצ’ה, משתרע הרחק למטה בתחתית הנקיק, כאשר היערות מורכבים מעצי מחט שעליהם אינם נושרים ועצים רחבי עלים, שעליהם מקבלים גוונים שונים בטרם ילכו העצים לתרדמת החורף. ממזרח, נוף שמורת טריגלאב, וההרים הקרחים, המתנשאים גבוה יותר מקו העצים.

מיהרנו שכן בשעה 13:00 יוצאת רכבת מהעיירה הקטנה פרוטבורדו – prdbordo עליה ניתן להעמיס את המכונית ולנסוע במנהרה לעבר אגם בוהיני. רצוי לעלות עם הרכב על הרכבת בעיירה מוסט-נה-סוצ`י – most- na – soci , ולנסוע עד לתחנה בBohinjska Bistrica הנמצאת על חוף אגם בוהיני, אך התברר לנו כי בקיץ, יש רק שלוש רכבות שעוצרות בתחנה זו. חשבנו שנוכל להגיע לתחנה הבאה, כדי לעבור על גבי הרכבת את המנהרה ולחסוך בנסיעה הקשה במעלה ההר.

הדרכים צרות והתברר לנו, כי לא נספיק להגיע לרכבת בזמן. נרגענו. הדרך יפה נמשכת לאורך נהר הסוצ’ה, שנחשב כאחד הנהרות היפים באירופה. יש לזכור, כי בעונה זו של השלכת, יחסית כמות המים בנהרות נמוכה. בעת האביב, לאחר הפשרת השלגים, מגיעה הזרימה לשיאה והמראה מרהיב. כנראה שלא ניתן ליהנות מכל העולמות. הדרך יפה, הנהר הזורם ליד הכביש יפה, אך לא מרטיט לבבות. כתוב במדריך כי מי הנהר הם בצבעי טורקיז, אך המציאות הייתה צבעונית פחות.

נהר הסוצ’ה (Soca) מנקז את צדו המערבי של רכס האלפים היוליים. הנהר זכה לכינוי “נהר האזמרגד” בשל מימיו הצלולים, שצבעם כצבע אזמרגד שקוף, והוא נחשב על-פי כמה מדריכי טיולים, היפה בנהרות אירופה. לאורך הנהר חבויות פינות חמד רבות, המאפשרות לגעת בטבע הנפלא של האלפים ואנחנו עצרנו בכמה מהן. היום המקסים, החמים משהו, ומראה העצים הצבעוניים מכל עבר, היו חגיגה של ממש. השמש נגלתה וצבע העצים הפך זהב של ממש. חלפנו על פני העיירה בובץ’ אך לא התעכבנו והמשכו לאורך הנהר. מעת לעת, חייבים לעצור ולהמתין. הכבישים עוברים שיפוצים והתנועה נעצרת לפרקי זמן לא קצרים. צריך סבלנות וליהנות מהנוף. לאחר העיירה טולמין, מתרחב נהר הסוצ’ה, זרימתו אטית ומימיו מקבלים צבע טורקיז מרהיב. חפשנו מקום לעצור כדי לאכול את סעודת הצהריים על גדרת הנהר היפה. אכלנו באחו הפתוח, בעמידה צופים אל הנהר היפה. פרחי סתיו לא מוכרים ודבורים שינקו מצוף הפרח, מלאו את האוויר. הלחם המקומי הטעים, הגבינות והירקות והמים המינראליים המוגזים, היו סעודה בכיף. המשכנו בדרך וכמה מאות מטרים לאחר מכן, היה מקום חנייה מסודר. לך תדע !

חלפנו על פני הכפר מוסט-נא-סוצ’י, שבו ניתן לעלות עם הרכב על הרכבת, לאחר ממסלולי הנסיעה היפים באירופה. אנחנו עשינו את הדרך במכונית בכביש הצר. למעלה מ – 20 ק”מ של נסיעה בתוך ערוץ צר, שמשני צדדיו הרים נישאים ומיוערים צבועים צהוב וחלודה. הדרך יפה והנהיגה אינה קלה. למזלי, עמי, החבר למסע, היה הנהג ואני עסקתי במלאכת הניווט הקלה. ייתכן, ועל גבי סיפון הרכבת, הנוף מקבל יופי רב יותר, שכן לא הייתי מכנה את הדרך הזו – היפה ביותר באירופה למרות הקסם שבמקום. הגענו לעיירה פורטבורודו. מכאן, הרכבת מצפינה בתוך מנהרה ואילו אלה הנוסעים ברכב, הרוצים להגיע לאגם בוהיני ולעיר בלד, צריכים לעשות עיקוף גדול במעלה ההר. היינו כמעט המכונית היחידה בדרך. הכביש טוב, אך צר והדרך מתפתלת במעלה היער הצבעוני מעלה. אחר הצהריים, קרני השמש נותנות אור רך שחודר דרך עצי היער. בגובה של 1600 מ’, מעל קו העצים, כפר גדול, היחיד בדרך הארוכה. עצרנו לשאוף אוויר פסגות ולצלם והמשכנו בדרך.

בשעה ארבע אחר הצהריים הגענו לעיירה, בוהינסקה ביסטורייה, הנמצאת רק 20 ק”מ מהעיירה בלד. עצרנו לקפה טוב, ולמנוחת הנהג והמשכנו לעבר אגם בהוינה – – Bohijsko jezero . האגם הנמצא למרגלות הרי טריגלב, גדול יותר מאגם בלד, אם כי פופולארי פחות ממנו.

אגם בהויני, מקבל את מימיו מנהר סאווה הוא מוקף רכסי הרים גבוהים, כשמצפון מתנשא רכס ה”טריגלאב” בסמוך לו עברנו בבוקר. למעשה הקפנו את ההר שהוא הגבוה ביותר בסלובניה. ושלוש פסגותיו משמשות גם כסמל המופיע בדגל הסלובני. ההר והאגם הם שיאם של פארק לאומי גדול, פארק טריגאלב, שבלב האלפים היוליאניים.

עצרנו לחוף האגם והלכנו ביער על גבי משטחי העלים. ישבנו לחוף האגם ונהנינו מהנוף המקסים. הערב יורד ורצינו לעלות ברכבל לעבר הר ווגל (Vogel). ממש לפנינו סגרו את הקרון והיה עלינו להמתין עד שעה 17:00 כדי לתפוס את הקרון הבא. החלטנו לוותר, ועלינו במעלה ההר, בסמוך, לעבר מפל סביצה (Slap Savica), אליו צריך לטפס 510 מדרגות.

החלטנו מראש כי בשל השעה המאוחרת לא נטפס, אך נסענו 5 ק”מ במעלה הדרך, בתוך השלכת הנפלאה, עד הכניסה. טיילנו בנהר הזורם המלא בטחבים ושרכים וירדנו לעבר האגם. חזרנו לעבר העיירה ובסמוך לאגם נמצאת הכנסייה העתיקה של הכפר ריבצ’ב לאז, כנסיית יוחנן המטביל”, המתרוממת כציור מעל גשר האבן הישן. בכנסיה ציורי פרסקו מרשימים, אך רצינו להגיע לעיירה לבד באור יום.

בשעות אור אחרונות הגענו לעיירה בלד. אחת החוויות הנה הקפת אגם בלד בשביל מסודר המקיף את האגם. עצרנו בקצה המערבי, ממול לאי הטבעי, עליו בנויה כנסייה מהמאה התשיעית. צעדנו לאורך הקטע הצפוני של האגם, בעוד החשיכה הולכת ויורדת עלינו. הקפת האגם כולו, הנה בת 6 ק”מ, על גבי שביל נוח, ומראות עוצרי נשימה, כאילו אתה הולך בתוך גלויה. יש לנו עוד שני בקרים לעשות כאן, ומתן הסתם עוד נלך מסביב.

את ארוחת הערב בילינו במסעדה סלובנית טיפוסית. אוכל טוב, הרבה ולא יקר. goslina pri planincu, נמצאת ברחוב grajska 8. קצת במעלה הרחוב ממלון פארק בו התאכסנו. על-פי חוות-דעת של גולשי האינטרנט, מדובר במסעדה נהדרת, אך אני סבור שאותם מטיילים נסחפו במקצת…

3. יום חמישי 16.10.08 אזור אגם בלד

בשעה שבע בבוקר עדיין היה חשוך. בעוד רעייתי רק התעוררה, יצאתי להליכה סביב לאגם. עמדו לרשותי רק 45 דקות, כך שלא היה בידי להשלים את הסיבוב והגעתי סמוך לנקודה בה היינו אתמול. כנראה שהקפת אגם בלד, תעשה אצלי לשיעורין. הליכה קסומה, ליד האגם, המכוסה ערפילים של בוקר מתעורר.

אגם בלד – אגם בלד נמצא בלב האזור ההררי של האלפים היוליאניים, שוכן בדיוק בין האלפים היוליאניים לבין אגן לובליאנה, וממנו מתחיל הפארק הלאומי טריגלאב. זהו אגם שנוצר על ידי קרחון שנכלא בין ההרים ובחורף הוא קפוא ואפשר להחליק עליו. במרכז האגם אי ועליו כנסיה קטנה על שם יוחנן המטביל. אפשר למצוא כאן פעילויות רבות כמו – שיט באגם בסירת משוטים, מסלולי הליכה של הקפת האגם (כ-6 ק”מ), רכיבה על אופנים מסביב לאגם, ומשחק מיני גולף. אורך האגם בערך שני ק”מ ורוחבו 1,300 מטרים, עומקו המרבי 30 מטרים, וטמפרטורת המים היא 19 מעלות ביולי, ומינוס 2 מעלות בינואר. למרות קוטנו של האגם, הוא נחשב לאטרקציה התיירותית הראשונה במעלה בסלובניה.

מזג האוויר אפרורי, אך אנחנו מתפללים (לא ממש!) סיכוי שלא ירד גשם. נסענו מרחק קצר לעבר קניון ערוץ וינטגאר – Blejeski vintgar שנמצא סמוך לעיירה בלד. היינו בין הראשונים במקום. אתה צועד על גבי גשרים בתוך ערוץ מרשים, בו זורמים מים רבים. צבעי השלכת הוסיפו גוון רב למסע הקסום. הקניון יפה, ומי הטורקיז הצלולים שנקוו בעת במקומות בהם הזרימה הייתה אטית, הוסיפו חן רב. זהו מסלול שאתה עושה הלוך וחזור ונמשך כשעה וחצי והזמן עובר מהר ובכיף. הטבע בשיא יופיו ובשל העונה, אפילו לא צפוף. אלה שהגיעו מהעיירה בלד ברגל, יכולים לחזור לעירייה מהצד השני. האחרים, כמונו, צריכם לחזור אל המכוניות באותה דרך. ההליכה נוחה ואתה רואה גם קשישים ברוחם, צועדים את המסלול. פגשנו לא מעט ישראל, ביניהם כאלה שנשאו את עולליהם על מנשאים והגיעו אתנו במטוס ויחזרו יחד עמנו ארצה. בכלל, התופעה של טיולי צעירים עם ילדים פעוטים, רווחת בין הישראלים. לא ראינו בני עמים אחרים נוהגים כך.

נסיעה קצרה ל’עיירת הדבורים’ – ראדואוליצה, – Radovlicia , עיירה מקסימה, 6 ק”מ דרומית ל – בלד. יש בה מוזיאון על הדבורים שעל-פי מדריכי הטיולים הוא אחד המוזיאונים המעניינים במדינה. העיירה נחמה, ונעים להלך במדרחוב ולשבת באחד מבתי הקפה. המוזיאון נמצא בבנין אחוזת תורן, בלב העיר העתיקה, אך הוא די קטן ולדעתי, מומחה גדול לגידול דבורים לא תצא ממנו. למדנו כי סלובניה הנה מדינה בה ענף הכוורות מפותח והם הביאו לעולם, את אחד ממיני הדבורים – Apis . מתברר כי דבורים אוהבת כוסמת בה נתברכה סלובניה. פיתוח ענף הכוורות הביאו לאחת ממלאכות היד המרתקות בסלובניה. ציורים על גבי מגרת הכוורות הפכו למעשי אמנות של ממש. נחמד ומרענן, אך לא הייתי מגיע לכאן במיוחד, אלא אם אתה נמצא בעיירה בלד ויש לך מעט זמן ורצון לגוון.

נסיעה של כ – 10 ק”מ מבלד, בעמק צר הביאה אותנו על העיירה , – קרופה, עיירת הנפחים. למרות שמדריכי התיירות והמלצות מטיילים באינטרנט, המליצו על הביקור, מה שאמור היה להיות כפר קטנטן וציורי, שבתיו בנויים על גדות פלג צח, היה אכזבה של ממש.

הכפר התפרסם בייצור מסמרים, אשר הוזמנו בכמויות עתק ע”י הממלכה האוסטרית. אלו יוצרו כאן בשל הקרבה למרבצי ברזל גדולים. מן הסביבה נהגו לחצוב את עפרות הברזל, להתיכן בתנורי ענק (זרימת המים הכרחית בתהליך ההפקה והבטישה של העפרות) ומן המתכת לייצר מסמרים בעשרות גדלים, בעיקר לצורך בניית מסילת הברזל מוינה הבירה לשאר חלקי האימפריה. ביקור בבית המלאכה הגדול במרכז הכפר לא התאפשר ולא בא לנו לבקר במוזיאון קטן בו מציגים את אורח חיי הפועלים, את דרך הפקת הברזל וכן יצירות מאוחרות יותר, לאחר שהכפר ירד מגדולתו, כגון מעקות וסבכות ברזל נאות.

נסיעה קצרה וחזרנו לעיירה בלד. התרו בנו שלא לעזוב את בלד מבלי לטעום את הקרם-שניט בבית-הקפה של מלון פארק, בו התאכסנו, הנמצא על גדת האגם, מול נוף הטירה המהמהם. ישבנו במרפסת בית הקפה, ממש מעל האגם, כמו בתוך ציור שמן מובחר, הזמנו מרק גולש וקפה עם עוגת קרם-שניט. היה טעים ולא ספרתי את הקלוריות. אם אתה מתעלם מהחמיצות של המלצרים, החוויה מומלצת.

הלכנו לאורך הגדה המזרחית של האגם לעבר טירת בלד הנמצאת מצדו השני של האגם. ניתן היה להגיע במכונית למרגלות הטירה המתנשאת גבוה מעל האגם, אך אנחנו העדפנו לטפס היישר מהאגם מעלה, בתוך שביל צר בנבכי היער הצבעוני. עשרים דקות של טיפוס תלול ומגיעים למרגלות המבצר, ליד מגרש החנייה. מכאן יש לעלות 150 מדרגות בלבד. הנוף מלמעלה לעבר אגם בלד מהמהם, למרות שהראות לא הייתה מושלמת. רוח קרה נשבה והשמיים היו מלאי עננים מאיימים. נכנסנו למצודה עצמה, חלפנו ביעף על-פי המוצגים השונים, התבוננו בנוף המקסים וירדנו. אורנה ועמי ירדו בשביל התלול, דפנה ואני הלכנו מסביב בדרך הנוחה יותר, בינות לבתים מקסימים, ומצאנו עצמנו בפתחה של המסעדה בה אכלנו אמש. מרק גולש טוב וכוס בירה מקומית, היה תוספת לצהריים הקלילים שאכלנו.

החושך ירד מוקדם. למרות שהשיט על האגם הנו חוויה מומלצת, לא ראינו סירות משיטות תיירים. סוף העונה מורגש היטב באוויר והמקומות כמעט ריקים. את ארוחת הערב סעדנו במסעדה אינטימית יותר בשם Gosti??e Mayer: הנמצאת בסמוך לאחד מבתי המלון הגדולים. המסעדה מגישה אוכל סלובני טיפוסי, לרבות דגי טרואט מהאגם, באווירה נעימה. אוכל טעים המתקרב לגורמה.

4. היום הרביעי, יום ששי

בלובי של המלון, ישנו מדי יום שלט עם תחזית מזג האוויר למחרת. היום הוא יום של גשם. חודש אוקטובר משופע בגשמים ולאור העובדה שבשבוע החולף, היו ימים יפים, הסיכוי לגשם גדל. הנסיעה בגשם על הכביש המהיר לעיר הבירה לובליאנה – הייתה מדכאת משהו. תכננו לשהות בעיר עד הצהריים, כדי להספיק להגיע לסיור האחרון לאותו היום במערות פוסטוינה המפורסמות.

לובליאנה Ljubljana-

עיר הבירה של סלובניה, המונה כיום כ- 300,000 תושבים, נוסדה כמחנה רומי בשם יוליה אמונה, אשר לימים הפך לעיר. בעיר, שבליבה עובר נהר הליובליאניצה, הוקמה מצודת בישוף, יש בה בנייה עתיקה, עשרות מסעדות ופינות נוי לרוב. ליובליאנה (Ljubljana) בירת סלובניה. עיר שלדעת רבים נחשבת לאחת הבירות הסימפטיות והצעירות באירופה, בכיכר השוק, בגן הקונגרסים, בקתדראלה (במידה ותהיה פתוחה) , עלייה לתצפית מהטירה.

בליובליאנה יש תערובת חיננית של בנייה איטלקית ואוסטרית, עדות לקשריה ההיסטוריים של העיר עם המעצמות התרבותיות האלה. היא נוסדה בזמן לא ידוע כנקודת מסחר בהצטלבות “דרך הענבר”, מהים הבלטי לים התיכון, עם הדרך הצבאית למישורי הונגריה ולצפון סרביה. במאה הראשונה לספירה נוסדה כאן העיר הרומית אמנה (Emona) שפרחה – עד לחורבנה מידי ההונים. מאז, ועד שסלובניה ניתקה עצמה מהברית היוגוסלבית באמצע שנות ה-90, לא חדלה ליובליאנה לעבור מיד ליד. מצב זה השפיע מאוד על הגיוון הקוסמופוליטי שלה, ובעיקר על הנטייה לגרמניות, הניכרת לא רק בעיר אלא בארץ כולה.

העיר הייתה רטובה ומבאסת. לא מצאנו חנייה במרכז העיר וחצינו את כל אזור השוק המרכזי של לובליאנה – שאמור להיות אחת האטרקציות הגסטרונומיות המוכרות בעיר, אך לא מצאנו מקום לחנות בו. אמורים היו להיות במקום מאות דוכנים של דגים, בשר, גבינות, מאפים ופירות וירקות – אך הגשם שיבש את התוכניות. החלטנו לא להתעקש ולוותר על הסיור רגלי בעיר.

מדריכי הטיולים כותבים כי העיר מזכירה לא במעט את פראג, אך אנחנו לא ראינו דמיון. יש בה אמנם משהו אלגנטי וסימפטי, אך דרוש לכך ביקור של יום שלם. מרבית האתרים שבה מרוכזים במרחק הליכה זה מזה: הגשר המשולש, הכנסייה הפרנציסקנית, קתדראלה ניקולאס הקדוש, השוק החקלאי, טירת לובליאנה והעיר העתיקה את אלה, ראינו רק מבעד לחלון המכונית.

המשכנו דרומה לעבר מערות פוסטוינה כדי לתפוס את הסיור של שעה 12:00. אנחנו לא בעונה ותדירות הסיורים בתקופה זו נמוכה למדי. רק ארבעה סיורים ליום. (בעונה כל שעה).

מערת פוסטוינה Postjnska jama הנה אחת המערות הידועות והיפות ביותר שקיימות. הסיור נמשך שעה וחצי, מזה 4 ק”מ בקרונית פתוחה ועוד כ – 1700 מ’ ברגל. הטמפרטורה בפנים הנה 8 מעלות צלזיוס, אך הנסיעה בקרונית, יש לה אפקט רוח מקרר למדי, כך שכדי לבוא לבוש היטב.

המון רב התאסף במקום, מן הסתם, תיירים רבים חיפשו מקלט מהגשם. בדיוק בשעה היעודה נפתחו השערים, ותוך דקות ספורות ישבו כולם בקרוניות לקראת חוויה של ממש.

מערות פוסטוניה הנה אחת מ- 6,600 מערות נטיפים שנתגלו בסלובניה, בחבל ארץ הנקרא “קארסט”, ואשר העניק משמו לתופעה הגלובאלית הזאת. איזור קרסט משתרע במדרונות האלפים הדינאריים והוא אופייני בתצורות נוף תת-קרקעיות, שהן פועל יצוא מפעילות המים בסלע. יש כאן בולענים, מערות קרסטיות, נהרות תת קרקעיים ועוד. מערת פוסטוינה נתגלתה במקרה ב- 1873, כאשר רועה חיפש כמה עיזים שאבדו לו. מאז, הפך המקום לאתר התיירות החשוב ביותר בסלובניה. הביקור במקום כולל נסיעה ברכבת וסיור מודרך הכולל הליכה במשך שעה.

המערה גדולה מאד, אתה הולך מרחקים ואין העין שבעה את המראות היפים. הנסיעה פנימה עמוק לנבכי האדמה מעצימה את החוויה, ואנו לא ביקרנו אלא בחלקה הקטן של המבוך האין סופי הנמשך על פני למעלה מעשרים קילומטר. העובדה שהמערה כה גדולה, הביאה לכך שמסלולי ההליכה נחצבו תוך הריסת חלק מאוצרות הטבע, אך מה שנותר הוא מדהים בעושרו. ייאמר לזכות הסלובנים, שהם לא גלשו לקיטש והתאורה במערה טובה ולא בומבסטית. חוויה של ממש, אם כי מי שביקר במערות נטיפים גדולות אחרות, לא חידש לעצמו דבר.

מרחק נסיעה של 9 ק”מ, בדרכים כפריות יפות, תוך שאנו נהנים מנוף השלכת המדהים, הגענו אל טירת פרידיאמה Predjamski – שמעלה מתנשא מצוק בגובה של 123 מ’ ובתוך לוע מערה בנויה טירה מרשימה מאד. שביל נוח קצר מוביל אל הטירה. הגשם היה מטריד, ונכנסנו לפונדק מקומי במרכז הכפר הקטן. האוכל היה טעים והמרקים השונים שהזמנו, היה בדיוק במקום.

נסיעה של כעשרה ק”מ בדרכים הצדדיות עד שהתחברנו אל הכביש המהיר המוביל לעבר החוף הסלובני. פנינו אל העיירה פיראן, כמעט בקצה הדרומי של סלובניה, אליה הגענו לפני חשיכה. אתה יכול להיכנס עם המכונית לתוך העיירה, אך חייב לצאת כדי להחנות את המכונית במגרש החנייה בכניסה ולקחת את השטאל בחינם אל מרכז העירייה.( החניה לא זולה, 9 יורו ליום).. המלון שלנו, היה במרכז העירייה, ממש על קו המים. קסם של מקום.

פיראן
אחת העיירות היפות ביותר בסלובניה, פיראן, המונה 6000 תושבים, שוכנת ממש על החוף הסלובני. בתי העיר העתיקים בנויים מסביב למפרץ הקטן, בו עוגנות עשרות סירות דייגים וגם יאכטות. במקום זה נהגו הרומאים להאיר את הדרך בלפידים גדולים, לספינות המגששות את דרכן אל החוף, ומכאן גם מקור השם: פיר (אש(

המבקר בין בתי העיר , בארמונותיה וכנסיותיה, מדמה על-פי סגנון הבנייה כי הוא נמצא בוונציה (תשכחו מתעלות מים).. רפובליקת וונציה שלטה כאן במשך 200 שנה והותירה את רישומה, את סגנון הבניה שלה ואת שפתה, עד עצם היום הזה.

הנחנו את החפצים בחדר הנאה ויצאנו לשוטט בכיכר המרכזית, ובסמטאות. באור אחרון העפלנו במעלה הסמטאות הציוריות אל הכנסייה העליונה, ממנה נשקף נוף גגות העיר והמפרץ. מראה שלא מן העולם הזה.

המקום גדוש במסעדות דגים, אך קשה לדעת באיזה מהן מדובר במלכודת תיירים ובאלה מגישים אוכל טוב.

אנחנו סמכנו על המלצת המלון, ששלחו אותנו אל מסעדת נפטון מקום קטן ואוכל טוב. פלטת דגים לארבעתנו, הייתה משימה קשה ונעימה. בקבוק יין קברנה סובניון תוצרת מקומית, היה טוב למדי. ערב קסום.

5. 18.10.08 יום שבת, אזור החוף של סלובניה וסביבתו.

עם אור ראשון יצאתי לסיור בוקר בסמטאות פיראן. הלכתי בין הסמטאות, טיפסתי שוב אל הכנסייה והשקפתי על העיר באור קרני שמש ראשונות. משם עליתי אל חומות העיר העתיקה וירדתי בין הסמטאות הצרות והמפותלות, לעבר הכיכר המרכזית ורציפי הסירות. פיראן מתעוררת אט-אט והשוק המקומי, כבר היה פתוח ונשים מקומיות קנו את הירקות והפירות לסוף השבוע. השמים בהירים – יום של שמש צפוי לנו, איזה תענוג. חדר האוכל של המלון, היה בקומה הרביעית, על מול המפרץ המקסים. להקת שחפים התמקמה על החלונות.

נסענו דרך הדרכים הצדדיות שגפנים וזיתים היו נטועים בצידן לעבר הכפר הרסטואויה – Hrasovilje, תוך שאנו חוצים כפרים קטנים ומרוחקים, שנפש אדם לא נראתה ברחובות. נסיעה קסומה של כשעה בנוף נעים ומרגיע. פנינו אל כנסיית השילוש הקדוש, כנסיה מקסימה בסגנון רומנסק, הנמצאת בשוליו של כפר קטן שמובילה אליו דרך צרה של כביש טוב. החיצונית העלובה לא מלמדת על התחולה המדהימה של ציורי קיר, שצוירו על קירות הכנסיה במאה החמש עשרה והשתמרו עד היום במצבם המקורי. מדובר בהמחשה של סיפורי הדת, לאיכרים שלא ידעו קרוא וכתוב. המקום קטן מאד, אך מטופח ויש הדרכה מוקלטת בשפה האנגלית, כשאחראית על המקום, מקפידה להצביע על כל ציור שנשמע בקלטת. מספר התיירים המגיעים למקום מצומצם, אולי בשל ריחוקו משהו מהדרך, אך משובר בחוויה תרבותית של ממש.

מערת שקוציאן או סקוציאנסקה (Skocjanska)

הדרך אל הכביש המהיר המוביל ללוביליאנה אינה ארוכה ותוך נסיעה של רבע שעה על הכביש המהיר, היינו ליד מערת שקוציאן, לדעתי, האתר המרשים ביותר בסלובניה. יום שמש נעים, הגענו בשעה 12, ויש לנו שעה לפני תחילת הסיור המודרך. עלינו אל נקודת התצפית, ממנו רואים את הקניון ומפל המים שהם המקום בו נכנס הנהר למעמקי האדמה. מספר המבקרים המצפים לתחילת הסיור היה נמוך, או שהמקום אינו מוכר דיו לתיירים הזרים, או שרבים העדיפו את יום השמש, כדי לטייל בשטח הפתוח ולא במערה. אורכן של המערות הנו 5.8 ק”מ בסך הכול, אך ההפתעה הצפויה הייתה מדהימה. ליד משרד הכרטיסים חילקו אותנו לשתי קבוצות לפי השפות. דוברי האנגלית עם האיטלקים. קבוצת דוברי הסלובנית והצרפתית, הלכו לפנינו. צעדנו ביער למורד הקניון בתוך מרבד העלים המכסה את האדמה. המדריך פתח את השער הנעול ונכנסנו פנימה. אוצרות הטבע של הסטלגמיטים והסטלגטיטים לא מדהימות במיוחד והחצי השעה הראשונה עברה בעצלתיים. האולם הבא, היה יפה יותר, אך המערה של אתמול – פוסטוינה, הייתה יפה ומרשימה הרבה יותר. ידעתי שמצפה לנו הנהר הזורם במעמקי הקרקע, אך לא ידעתי את קסמו של המקום. המדריך עצר את הטור והסביר לנו כי אנו עומדים להיכנס לקניון התת-קרקעי העמוק בעולם. חשבתי שהוא מגזים. הוא הבהיר כי מכאן ואילך אנו הולכים לבדנו. נמשיך עם השביל עד שנצא. עלינו על תלולית קטנה ולעיננו חלל ענק ממדים, חשוך, כשבתחתיתו עמוק למטה, זורם נחל בשם רקה – Reka שחדר למעמקי האדמה וזרם מתחת לפני הקרקע, תופעה מוכרת באזורים אלה. בצלע האולם התת-קרקעי עצום הממדים, נחצב שביל ועליו פנסים, ומרחוק ראינו את אנשי הקבוצה שלפנינו, צועדים בעלייה, כחגבים קטנים שנבלעים בגודל העצום. תמונה מדהימה כזו לא ראיתי מימי. העין מתקשה לתפוס את גודלו הבלתי-נתפש של הקניון בבטן האדמה ואתה מסתכל מעלה, בתקווה שהתקרה לא תקרוס עליך. מעקה קליל סוכך בינך ובין התהום, והתחושה עצומה ובלתי נתפשת כאילו אתה מהלך בסרט בדיוני. רבע שעה של הליכה בתוך הקניון על הדופן ואתה יוצא אל אוויר העולם דרך נקיק בו זורמים מים. הליכה קצרה ואתה מגיע למעלית, שלוקחת אותך חזרה, עד סמוך לנקודת היציאה. הסיור נמשך כשעתיים מתוכם מחצית השעה האחרונה, הייתה מדהימה ! לא להחמיץ, האתר המרשים ביותר של סלובניה.

נסיעה של כ – 10 ק”מ מערבה, בסמוך לגבול האיטלקי באזור טרייסט, הגענו אל חוות הסוסים – Lipica ליפיציה, בה פיתחו זן של סוסים גדולים ולבנים – הסוסים הליפיצאניים, שקנו את פרסומם העולמי במופעי ראווה שהם עורכים עם פרשיהם מהמשמר המלכותי הספרדי ובבית הספר לרכיבה בווינה. את החווה הקים בשנת 1580 קארל, הארכידוכס של אוסטריה, והבחירה נפלה על ליפיצה, שהייתה אזור של גידול סוסים מובחרים כבר מהתקופה הרומית. המקום מטופח וגדול ושווה ביקור קצר. (לא הייתי בא לכאן במיוחד אלמלא המערות המופלאות של שקוציאן הנמצאות לא רחוק). אכלנו צבריים מאוחרת מרק טוב במסעדה האלגנטית, והמשכנו לעבר החוף, כשאנו נכנסים לעיר הנמל הגדולה קופר, כדי לראות אותה מקרוב. המקום נראה די עלוב, ושמחתי כי בחרנו את פיראן כמקום הלינה שלנו. לא ראיתי טעם להיכנס לעיירה איזולה, שעברנו בסמוך לה, והמשכנו עד העיר הדרומית ביותר בחוף הסלובני – פורטרז’. , Portoroz , שהנה עיירת נופש נוצצת לעשירים, חסרת אופי וגדושה בחנויות יוקרה ובתי מלון של פאר. זוהי העיירה הנוצצת של חופי סלובניה המכונה נמל הורדים.

הנשים התלוננו על כך שבחרתי ללינה את פיראן אך אני העדפתי שלא להגיב. סובבנו בחוצות העיירה העמוסה לעייפה בתיירים וביכטות העוגנות במעגנים וחזרנו אל העיירה פיראן הסמוכה, אליה ירדנו מהגבעות, נוכח השמש השוקעת. סיום נאה ליום מדהים.

יש בעיר פיראן מוזיאון קטן וגם אקווריום טוב, אך זמננו לא אפשר לבקר בהם. היום חלף ביעף ועת לילה הגיעה. ארוחת הערב סעדנו במסעדה סמוכה למלון שהומלצה על-ידי הפקידה האדיבה בקבלה. המקום גדול יותר, עמוס בסועדים וכמה נערות סלובניות ששרות שירי עם. קצת רועש אבל פלטת הדגים הייתה מרשימה וטעימה.

6, 19.10.08 יום ראשון – ערי החוף קרואטיה, נסיעה לשמורת פליטוויציה Politivica –

המרחק אל הגבול הקרואטי קצר. חלפנו על-פי בריכות המלח ליד , סצ’אויה, שנראו היטב מהכביש הראשי. יום ראשון, הכבישים ריקים. ביקורת דרכונים קצרה, ואנו בתוך מדינת קרואטיה. הכביש המהיר הנו טוב, אך יש בו רק שני נתיבים. הכביש סלול היטב ותוך 50 דקות, היינו בעיירה רוביני, היפה בין ערי החוף של צפון קרואטיה.

רוביני – Roviny , החנינו את המכונית במגרש החנייה מחוץ לעיר וצעדנו בין הסמטאות של העיר העתיקה, שבתיה בנויים בסגנון ונציאני. הסמטאות צרות, והעיר יפה ומטופחת. על-דעת כל חוות-דעת של גולשי האינטרנט, זוהי העיר היפה בחצי האי של קרואטיה. ממרומי הגבעה עליה ניצבת הכנסייה, נשקף נוף יפה של המפרצים סביב העיר. ירדנו בסמטאות שהפכו לרחוב קניות תיירות מובהקות. למטה, במורד הגבעה, כמה בתי קפה, עמוסי תיירים, הנהנים מהשמש החמימה של אוקטובר. שתינו קפה וצעדנו לעבר המכוניות, תוך שאבדנו את הדרך בסבך הסמטאות, כך שהלכנו כמה מאות מטרים מיותרים. היינו במקום כשעתיים, די והותר כדי להתרשם וליהנות. (עיר החוף הגדולה והמפורסמת של קרואטיה הנה דוברובניק, השוכנת כ – 500 ק”מ דרומה יותר ונחשבת כפנינה של הבלקן. דרומית לה, במדינת מונטנגרו, נמצאת עיר החוף קוטור, בה ביקרתי לפני שנה, שלטעמי, יש לה קסם רב יותר, אם כי היא יותר קטנה).

עלינו על הכביש המהיר המוביל צפונה לעבר עיר החוף רייקה. הכביש טוב, בלא רמזורים או כבישים חוצים, אך גם כביש זה הנו בעל שני נתיבים בלבד. הנוף די משמים והדרך עוברת ביעף. אנו נכנסים לתוך מנהרה גדולה, שאורכה למעלה מ – 5 ק”מ, מה שמקצר את הדרך משמעותית. עברנו ליד העיר הגדולה אופטייה – Opatija אליה יש טיסות צ’רטר מישראל, שהיא עיר נופש בסגנון אוסטרי, שאומרים כי יש טיילת מרהיבה.

התקרבנו אל העיר הגדולה רייקה – השוכנת על חוף הים. כביש מהיר חדש, אשר אינו מופיע במפה שלנו, הטעה אותנו. הג’י-פי.אס, הפנה אותנו בדרך צפונה לעבר זגרב, אך אני התעקשתי כי ניסע לאורך החוף, כך שהמאבק ביני לבין המכשיר, הפך להיות קולני וכמעט אלים. נסענו על-פי החושים והגענו למחלף אדיר ממדים, שהיה בתהליך בנייה. נוף המפרץ מלמעלה, היה מדהים ביופיו. למטה העיר רייקה ומזרחה, לאורך המפרץ, ראינו כביש צמוד אל חוף המפרץ. נסענו על-פי המפה והחוש. ירדנו בפיתולים מטה עד לקו המים. הדרך התפתלה במקביל למפרץ, תוך מראות יפים. השעה שתיים, הבטן מקרקרת מרעב, ואנו מחפשים מסעדה על הדרך, כדי שלא נאלץ לסטות לאחד הכפרים. עצרנו ליד מסעדה על הדרך שעל המרפסת נראו כמה סועדים. הפתעה לטובה. שרות יעיל, מבחר גדול ואוכל טוב. אפשר לשלם גם ביורו ואין צורך בכסף קרואטי. הזמן ברח לנו, ולפנינו עוד כ – 140 ק”מ של נסיעה בדרך טוב, אל שאינה דרך המלך. בעיירה סנג’ senj עזבנו את החוף ופנינו צפונה, כשאנו נוסעים על דרך צדדים במקביל לכביש המהיר. שלטים מראים כי אנו נוסעים לכיוון הפארק פוליטיביצה, כאשר קיים הבדל של ממש בין המרחק על-פי השלטים לבין הודעות המכשיר, המתעקש להוליך אותנו בדרך אחרת. עבודות סלילה של הדרך, עכבו את ההתקדמות. הערב מתקרב ולא רצינו להגיע לפארק בחשיכה.

פנינו לכיוון הכפר פיליצי ליסקוואק, בדרך המסומנת על המפה כדי לחצות את הפארק צפונה לעבר אזור בתי המלון. הכביש הצר היה מוכסה עלים ולא ראינו נפש חיה מלבדנו. הגענו אל הכפר שהיה כולו שני בתים דלים. עצרנו ליד איש בא בימים, שהסביר לנו בגרמנית, כי הדרך בהמשך חסומה ועלינו לנסוע חזרה ולהקיף את הפארק מסביב. דרך של כ – 30 ק”מ. תמוה כי הרשויות לא הציבו שלט כי אין מעבר בכביש הזה, אך לא היה עם מי להתווכח וחזרנו לכביש. בצומת ליד הכפר קורינינקו, עמק רחב ידיים יפה ובאור אחרון, הגענו אל בית-המלון שלנו, הנמצא בשולי הפארק. עלינו לחדר ובאור אחרון ראינו את האגם הגדול של שמורת פליטיביצה, פרוש ממש לרגלינו, מראה שהבטיח רבות ליום המחר.

מלון פליטביצה הנו אחד מארבעת בתי המלון במתחם ליד השמורה. המלון גדול והמחודש, היה מרובה מדרגות, בלא מעלית והיה עלינו לטפס לא מעט להגיע לחדר בקומה הראשונה. המקום היה ריק למחצה, סוף העונה נאמר לנו, בעוד שבוע סוגרים. את ארוחת הערב סעדנו במסעדת המלון, בקומת המרתף (37 מדרגות מהחדר), שדמה יותר לחדר אוכל בקיבוץ מאשר במלון יוקרה. היינו האחרונים במקום, והארוחה הייתה בסיסית אך טעימה.

7. 20.10.08 יום ב’ סיור בשמורה פליטביצה פליטויצה plitvice –

Nacionalni Park Plitvicka Jezera. –

קמנו מוקדם מהרגיל. חדר האוכל צפה אל הפארק והעצים היו צבועים בגווני השלכת היפה. יום יפה בחוץ, בהיר וחמים מצפה לנו בפארק הנפלא.

בלובי המלון, היה מנשרים (ברושורים) ירוקים שהוכנו על-ידי הממשלה הקרואטית, שהסבירו על הפארק והיו כתובים בכמה שפות. גם עברית הייתה ביניהן. אביא את הדברים כלשונם:

הפארק הלאומי אגמי פליטביצה הוא הגדול בשטח (294.8 קמ”ר ) מבין כל שמונת הפארקים הלאומיים בקרואטיה. האזור של אגמי פליטביצה הוכרז לגן לאומי בשנת 1949 ובתור שכזה הוא הפארק הלאומי הותיק ביותר בקרואטיה. בשנת 1979 הפארק הלאומי אגמי פליטביצה הוכנס לרשימת המורשת העולמית של אונסק”ו. הפארק מייצג תופעת מים וקראסט. האגם ידועם בשל תהליכי שקיעה ב יאודימינים של סלע בשם טראוורטין בתנאים מיוחדים. הטראווטרין הוא סלע עשוי מגיר נקבובי, אשר נוצר על-ידי שקיעה של קלציום קרבונט הוא יותר מחיצות ומחסומים במפלים, בנהרות ובנחלים שזורמים באזור הקארסט. תהליך ה בולט במיוחד בארגמי פליטביצה והוא נמשך ללא הפסקה, אפילו בזמן שהמטייל חולף לידם בתוך הפארק. הגדול הזה של טראוורטין יותר מפלים נפלאים 4רבים. מדי פעם המים משנים את מסלולם וזה גורם לכל שחלק מהמחסומים, מתייבשים אבל מדרגות הטארוורטין גדלות במקום אחר. התופעה הזאת נותנת הרגשה שאגמי פליטביצה לעולם אינם אותו דבר.

בשטח הרחב של הגן הלאומי, נמצאים אזורי יער ואחרו עם סוגי צמחים רבים ובעלי חיים שונים. רוב היעור כולל עצי אשרו ואשוח. במיוחד ראוי לציין את היער הקדום המורכב מעצי אשור ואשוח בשם ‘צ’ורקובה אובלה’, שנמנה בין היפים באירופה. על עושר הצמחיה מעידים 1267 סוגים שונים של צמחים שידועים עד כה ובינהם ראוי לציון 75 סוגים אנדמיים ואפילו 55 זנים של סחלב. במחקרים שנעשו עד כה בתחום הפארק, נמצאו 321 בדוי פרפרים, 161 סוגי ציפורים וכ – 21 סוגי עטלפים, מה שמעיד על עושר החי. מבין חיות הטרף הגדולות, המוכר ביותר שמתגורר היום בשמורת פוליטויצה הוא הדוב החום, סמל שמופיע בלוגו של הפארק הלאומי”.

האתר מוגן כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק”ו. במלחמה הונחו מוקשים רבים, רק בשנת 1998, הסירה אונסקו מהמקום את התואר המפוקפק של אתר בסיכון.

האגמים שוכנים ברמת פליטביצה, בין הר ליצ’קה פליישביצה (Li?ka Plje?evica), הר מלה קפלה (Mala Kapela) והר מדוודג’ק (Medve?ak). שישה-עשר האגמים העיקריים מחולקים לשתי קבוצות, עילית ותחתית, לאורך נתיב זרימה בן 8 ק”מ המשתרע בגבהים שבין 636 מטר ל-480 מטר. סך שטחם של האגמים הוא כ-2 קמ”ר, ומהתחתון שבהם זורם נחל קורנה (Korana) לכיוון צפון.

האגמים שוכנים זה מעל זה, כך שהמים יורדים כל העת בסדרות אין סופיות של מפלים. גשרי עץ הבנויים על כלונסאות, משמשים נתיבי הליכה מעל המים במרבית שטחי הפארק הפתוחים לציבור. מכונית חשמלית נגררת וספינות חשמליות, הן אמצעי הקישור בין התחנות לאלה אשר אינם רוצים לעבור את כל הפארק ברגל, או כדי להגיע לנקודת ההתחלה או הסוף. חומר ההסברה שתקבלו אינו רב וגם מפה אין בנמצא, אלא זו הנמצאת על הכרטיס. רשות הפארקים הוציאה ספר על הפארק, בו ישנם הסברים ומפה מפורטת. לא תאמינו, אבל יש גם גרסה עברית, שתורגמה על-ידי הקהילה היהודית.

יש לפארק מספר כניסות, אנו נכנסו בכניסה מס’ 2, שהיא במרחק הליכה קצר מבתי המלון. היה ריק למדי, להוציא קבוצה אחת שהייתה לפנינו. ציפינו לקבל הדרכה או מפה כיצד לטייל, אך עובדת הפארק הייתה קצרת רוח ואמרה שיש מפה על גב הכרטיס. האוטובוס הגיע, עלינו עליו ונסענו עד לתחנה האחרונה, באגם הגבוה ביותר, המכונה st 4 משם ירדנו ברגל את הדרך למטה אל האגמים התחתונים. הקבוצה לפנינו מיהרה ותוך דקות ספורות, היינו לבדנו בסביבה הקסומה.

לכאורה, הדברים נראים מבולבלים, אך תוך זמן קצר תבינו היכן נמצאות ארבעת תחנות האיסוף של האוטובוס-רכבת והיכן מסלול הסירות. ההתחלה והסוף תלויים במקום בו החניתם את המכונית.

באם תיסעו לקצה אחד של הפארק, ותלכו בשביל בכיוון אחד תוך שייט בסירה, תגיעו אל הקצה השני תוך 3-4 שעות בהליכה מהירה. הנאה צרופה של היופי הנשגב הזה, דורשת לפחות 5-6 שעות, ואילו סטייה לשבילים צדדים, והליכה של חלק מהקטעים הלוך ושוב וישיבה על הספסלים הפזורים בשטח, כדי לקלוט את כל היופי, קוראת להקדיש למקום את כל היום. אנחנו בילינו בתוך הפארק משמונה וחצי בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים. כל רגע הייה חוויה.

לא אתאר את המראות, את זרמי המים והמפלים מכל עבר, את הצמחייה המגוונת שגדלה בתוך המים. דרושה שירה כדי לתאר נכונה את התחושה. הוסיפו לכך את מראות השלכת הצבעונית הנפלאה, שהייתה בשיאה ובפניכם חוויית טבע של ממש. העלים שנותרו על העצים צבועים צהוב וארגמן, והקרקע מכוסה מרבדי עלים, המגבירים את סכנת ההחלקה. צריך ללכת בזהירות, תוך הרמת העיניים כדי לספוג את מלוא היופי הנשגב.

השילוט מצוין. שם האגם, גובהו מעל פני הים, וכיוון ההליכה לעבר הסירות או תחנות האוטובוס. אנחנו ירדנו מאזור המלונות בו התאכסנו שני לילות. לקחנו את האוטובוס אל עבר הנקודה הגבוהה יותר, תחנה P 4 וירדנו ברגל לעבר האגם הגדול, שם לקחנו את הסירה לעבר אזור המנוחה שם סעדנו צהריים, של עוף על הגריל עשוי תאווה. המשכנו אל האגמים התחתונים, עד למפל הגדול. עלינו לנקודת התצפית 315 מדרגות כדי לראות את המפל מלמלעה (לא מוכרחים) וחזרנו במעלה הזרימה, כדי לצעוד כאשר המפלים מולנו.

המסלול מושקע ונוח, ולא צריך להתרגש מהעובדה שאין מעקים. אין מדובר בגובה רב וכל אחד יכול לצעוד, צריך רק להיזהר שלא להתחלק. מקל הליכה עלול להיות בעיה שכן הוא עלול להיתקע בין הקרשים.

לקחנו את הזמן, הלכנו לאטנו, התעכבנו לשאוף את היופי וברכנו על מזג האוויר הנפלא שהפך את החוויה למושלמת. מבלי לערך השוואות, זהו אחד הפארקים היפים והנגישים ביותר מבין הפארקים בהם ביקרתי וכל זאת, במרחק לא גדול מהבית, 3 שעות טיסה לזגרב ושעתיים וחצי במכונית, אם נוסעים בלא עצירה.

הגענו למלון באור יום. ישבנו על המרפסת הצופה על חורש יפה, כאשר למטה האגם הגדול עליו שטנו. שתיתי בירה מקומית קרה וחשתי שאני על גגו של העולם. נסענו לסעוד את ארוחת הערב במסעדה מחוץ לפארק. התקשינו משום מה למצוא את המקום, מאחר ואין תאורה חיצונית המעידה על קיום מסעדה בכפר הקטן. המקום גדול מרווח, אך היינו בין האורחים הבודדים. סוף העונה הגיע.

לנו במלון שני לילות, מה שאפשר לנו לנצל את היום כולו לפארק היפה. ברכתי על ההחלטה הנכונה בעניין זה.

8. 20.7.08 יום ג’ נסיעה פליטביצה – לובליאנה

הטיסה מהעיר לובליאנה לתל-אביב, יוצאת בשעה 23:00. נסיעה ישירה לרבות חציית הגבול, תימשך פחות משלוש שעות. אנו נעשה את הדרך לאורכו של כל היום.

35 ק”מ אחרי פליטביצה, בכיוון זגרב, מגיעים אל העיירה סלוני – Slunj –

כפר קטן, יפה ומקסים במרחק 30 ק”מ משמורת פליטביצה. חולפים על פני הכפר ויורדים לעבר הנהר קורונה. לפני הגשר פונים שמאלה, (מזרחה), לעבר הכפר רואסטוק – Rastoke – מקום אופייני לאזורי הקרסטי של קרואטיה. הכפר בנוי על מפלים ובנוי על מכשול גיר היוצר מפלים שרוחבם הכולל 500 מ’, שהם המשך לתופעה הקרסטית שראינו בפארק פליטביצה. הכפר, היושב על צומת נחלים שופעי פורלים הזורמים מכל עבר.

המקום נראה נטוש ולא מטופח, אך הטבע היה פיצוי מדהים. היינו היחידים בשטח ולא ראינו איש. סובבנו בין המבנים, והבטנו בהשתאות על המים הזורמים מכל עבר, לרבות מפלים גבוהים, יש בכפר טחנות קמח המונעות על ידי מים. בטחנות טוחנים גרעיני תירס, שהינם מרכיב מאוד חשוב בכלכלה המקומית ומעניין לפגוש את החביות הגדולות, הנמצאות מתחת לזרמי המים, המשמשות כמכבסות.

הרבה מבתי הכפר נהרסו במלחמה עם סרביה. את מרבית ההרס ביצעו תושבים מקומיים, שהיו סרבים במוצאם, והיוו מעין גייס חמישי. זה המקום לציין כי כל האזור, הנמצא לא הרחק מגבול בוסניה, היה מיושב בסרבים, אשר בעת המלחמה כבשו את גם את פארק פליטביצה והרסו ובזזו את בתי המלון, אך לא הזיקו לשמורה. קשה להאמין, כי מקום קסום ושלו זה, היה זירה למעשי איבה אכזריים על רקע אתני, רק לפני שנים ספורות.

נכנסנו למסעדת Pettro, המהווה יותר אטרקציית טבע מאשר מסעדה, והיא טובלת בנחלים קטנטנים וצמחייה עבותה. שתינו קפה טוב של בוקר, אך עוגה לא הייתה. למותר לציין שהיינו היחידים בשטח. קמנו בחוסר חשק מוחלט וטפסנו קלות לעבר המכונית. חצינו את הגשר והמשכנו לעבר זאגרב, ולאחר כמה מאות מטרים, פנינו שמאלה שוב לעבר הכפר. ממול לנקיק, נראים המפלים מנקודת מבט אחרת. לא להחמיץ. (אלה המגיעים מכיוון זגרב, יעשו זאת הפוך. תחילה המפלים ולאחר מכן הכניסה לפארק. אפשר ללכת מכיוון זה לעבר הכפר עצמו. אם לא שמתם לב והגעתם לסלנג’ לא להתעצל ולחזור על עקבותיכם)

נסענו על הכביש לעבר זאגרב ועלינו על הכביש המהיר שהוביל אותנו במהירות צפונה. לפני שעברנו את הגבול, סטינו לעבר עיירת הנופש הקרואטית סאומובור SAMBOR , אך לא התפעלנו מהמראה ולא ראינו טעם לעצור אפילו לשתיית קפה. אולי החמצנו משהו, אבל המקום נראה לא מעניין והאובך היה רב. חצינו את הגבול אל סלובניה בדרך הראשית מזגרב אל לובליאנה.

מיד לאחר מעבר הגבול, ירדנו מהכביש המהיר לעבר מבצר מוקריצה Mokrice castel , הנחשב למבצר היפה ביותר בחבל ארץ זה. המבצר משמש כיום כמלון 4 כוכבים, משהו הדומה לפארדור הספרדי. המקום נראה נטוש ופקידת הקבלה הרשתה לנו להיכנס ולסייר בשטח. מקום מרשים ומטופח ושווה עצירה. בסמוך, מגרש גולף מרשים בן 18 חורים בתוך היער, שכצפוי, בעת זו, היה יפה וצבעוני. יש במקום גם גן אנגלי, אך דרכנו אצה.

עשרה ק”מ צפונית מערבית ממבצר מוקריצה, נמצאת העיירה ברז’יצה Brezice שעל-פי הספר הנה העיר המעניינת ביותר לתיירים באזור. יש מבצר יפה, בו נמצא מוזיאון פוסאבייה המאכלס תצוגות אתניות ארכיאולוגיות מהעשירות בסלובניה. החנינו את המכונית במרכז העירייה השלווה וצעדנו לעבר המבצר. המקום היה בעבודות שיפוץ. הכניסה הייתה דרך מרתף היינו הישן. מיכלי עץ ענקיים כמותם לא ראיתי מעודי, עמדו סדורים זה ליד זה. החצר יפה ומרשימה ועלינו לקומה השלישית למוזיאון שהיה סגור. מקום רפאים, מרשים. את הצהריים סעדנו במסעדה מקומית גדולה, יושבים במרפסת הרחוב הראשי, מול הבתים המסוגננים של המאות הקודמות. השרות של המלצרית היחידה היה אדיב התפריט עשיר להפליא והאוכל היה טעים והמחירים זולים יחסית.

חזרנו לכביש המהיר הנמצא סמוך לעירייה והמשכנו לעבר לובליאנה. בכפר איבנקה גורקה ירדנו מהכביש המהיר ונסענו מרחק קצר צפונה לעבר הכפר סטיצ’נה – Sticna בו נמצא , מנזר הססיטריאנים, העתיק ביותר בסלובניה, שילוב אדריכלי יוצא דופן של כמה סגנונות. הסיסטיינים נפרדו מהבנדקטינים במאה האחת-עשרה, אל לא היה לנו ראש להתעמק בכל נבכי העולם הקתולי. היינו התיירים היחידים בשטח ולמרות שהחמצנו את שעת הסיור, אורגן לנו סיור פרטי בהדרכת צעירה סלובנית שדיברה אנגלית טובה. אמרנו לה שיש לנו 25 דקות מאחר ועלינו להגיע לשדה התעופה, (שקר לבן שהאלוהים שלה, מן הסתם יסלח לנו), והיא הבהירה כי הכביש פקוק בשל שיפוצים, דבר שהלחיץ אותה שלא נאחר. המקום מעניין וסובבנו בין האולמות והמעברים, מקשיבים להסברים על הכנסייה, על חיי 16 הנזירים. הצצה לחדר האוכל המפואר, נתנה לנו מושג על הדרך בה חיים הנזירים שכולם, הם סלובנים.

את היום העמוס והמרתק, סיימנו בעיירה קאמניק, השוכנת 15 ק”מ דרומית לשדה התעופה, שם רצינו לאכול ולהעביר את הזמן שנותר לנו עד להגעה לשדה. קודם לכן, באור יום אחרון, עצרנו בגן הבוטני Arboretum של קאמניק, השוכן באחוזה הנקראת – Volcji potok. גן גדול המשתרע על 850 דונם מטופח ומגוון. למרות השעה המאוחרת יחסית והקרירות (17 מעלות), סובבו עדיין מקומיים עם ילדים ברחבי הפארק. השלכת הייתה כאן במיטבה ועצים שעליהם אדומים, בלטו ביופיים. סובבתי כשיכור במרחבי הפארק, מנסה להנציח את המראות בטרם תשקע השמה ויכבה אור היום. סיום מוצלח מזה לטיול, לא יכולתי לאחל לעצמי.

הסתיים היום הארוך והמרתק, הסתיים הטיול הנפלא בסלובניה המדהימה והנעימה. ארוחת ערב בפיצריה ליד העירייה ונסיעה של 30 דקות, אל שדה התעופה. שלוש שעות טיסה ואנחנו בבית.

הוכן על-ידי אריה גבע לקראת עונת הקיץ 2009

פרטים אודות מחבר המאמר:

אריה גבע, גמלאי, מנכ”ל ויו”ר לשעבר, של חברות עסקיות גדולות, בוגר האוניברסיטה העברית – כלכלה, מדעי- המדינה, משפטים. עורך-דין, מפעיל את אתר בושה, המשמש במה לפועלו נגד עוולות ומחדלי רשויות השלטון כלפי האזרחים. www.busha.co.il

מקור המאמר: http://www.reader.co.il/article/41543/סלובניה-ארץ-יפה-וידידותית-חוויה-בצד-כיף

אודות מחבר הפוסט